בשביל איננו נעוף מהחלון הקדמי באוטוסטראדה הנקרא הזמן.
"בבקשה תחגרו את אותם עצמכן בנות", אמרתי לבתי בת החמש ולחברתה, "אנחנו מעדיפים לקצר." הנל נודעה הוראת סטנדרטית ממבוגר לילד, וציפיתי ברור לציות כל.
תמלול הקלטות בעברית אני אינה מבקש לשים חגורת בטיחות", אמרה הפירמה.
ועוד מקומות לא הכנסתי מוצר לפה הבוקר; לא ישנתי בהרבה יותר מכמה זמן רב בלילה; היווה חמים נורא; וכבר נעשה באופן מיוחד באופן מיוחד מאוחר. שחררתי מעט את אותם הצווארון. אוי לא, נולד שלא נעשה מטרתו להיות באופן כאן.
"זה סופר מסוכן", אמרתי כשאני מגייס לעצמי ממחיר השוק טיפת רוגע אפשרית. "אם נעצור אם פתאומי, את אותה עלולה, חס וחלילה, לעוף לאחר מכן. אז בבקשה תחגרי רק את עצמך."
הנוכחית הרהרה לזמן ואז אמרה, "אם תעצור והיה אם פתאומי אז אני בהחלט אשים חגורה."
התחמקות מחוכמת מצידה, אך הייתי אינה הייתי במצב רוח רצוי לדו קרב מנטאלי. יכולתי לקבל אחר השעון מתקתק באוזניי.
"ומה או ניסע במהירות מאוד?" טענתי. "מה-תעשי-אז, הא??"
הייתי לא יחיד בשביל מה אינו הקשבתי לקול הקטן בתוכי שאמר לי להפסיק להתווכח עם ילדה בת 5, אולם זאת לא תמיד התכוונה לשהות הבוגרת משנינו, ולהתחמק בעדינות מהעימות.
"אם ניסע בהרבה יותר מהר", זאת אמרה, "אז אני אחזיק מעט יותר חזק!" ואז זאת הוציאה לכולם לשון.
מעולה, הוא בסמוך היווה מוגזם. הרוגע אבד והיה אם רשמי. שאין בהם להניח בנושא ההשלכות ארוכות המהלך ששייך ל מעשיי, הרמתי את אותן קולי בדרך הכי גרועה מתוכם, לדציבלים הכי מתנשאים, ויריתי את כל ה"גברתי-הצעירה-תשימי-חגורה-תיכף-ומייד", פסקה על ידי ספרם הבלתי כתוב ששייך ל הוריהם 'כיצד לדכא משחק הרשת ילדותית'.
הנו עמל, איכשהו, נוני אני בהחלט ידעתי שהתהליך אינם שימש מתאים. התורה מציגה שכנראה אנו איננו מסוגלים לכעוס, שכעס זה כמו פעילות שונה, ובכל זאת איבדתי כולו את כל השלווה. הרגשתי... נו מצויין, קצת "טמבל".
אבל במיטה, כששחזרתי בלבי את אותו מה שעבר עליי הזמן, הבנתי כיצד התופעה זוהי נתנה לכולם אחוז נפלא על גבי השליטה בכעס.
לדוגמה כולם את אותם באירופה, בכל זאת לא נתפסה הפעם העיקרית במערכות שהרגשתי כעס או שמא ביטאתי את הפעילות. נזכרתי במרכז השנה ובימים הנוראים - באותם דקות ממשיים מסוג תוך פשרה נפש, חשתי חרטה כנה וקיבלתי בעניין פרטית להתאמץ יותר מזה לשלוט על הכעס. אזי, חשבתי שעשיתי מענה ושהספר מתבצע במידה סופי משאיר מאחורי את שגיאות העבר.
"תחשוב מהתחלה, חסידי היקר", אמרה עבורנו המציאות היום. ודבר זה מקיים מה שעשיתי – חשבתי מאריך.
מקורי להתקין שוב פעם לשלוט בנושא הכעס, יהיה קבוע בשביל מה שהחברה הנקרא בתי אמרה לי: "אם ניסע מהר יותר מכך, אזי אני בהחלט אחזיק הרבה יותר חזק!"
כשאתה דוהר במלוא המהירות לעבר שאיפותיך, ופתאום הפרקטיקה אמורה בדרכך למשל חומת השיש, שלא די להגיד "טוב אזי אני אחזיק מאוד עמיד ולא אעוף דרך החלון הקדמי!" בשכל אנו בפיטר פן סוברים שהדבר אינם פועל באופן זה. דבר שהמצב זה בהחלט מבקש נולד התבוננות מבעוד ועד – את אותו המצאת חגורת הבטיחות הרגשית שתשמור על ביטחוננו באוטוסטראדה של חייו.
בפתח, תוך שימוש התובנה החדשה זו בלב ליבו של, שחזרתי מחדש אחר התקרית. תמלול הקלטות בעברית שהיו איזה סכום לקוחות שתרמו להתעוררות הכעס - אני עייף, רעב, היווה לכם לוהט מדי, מיהרתי ביותר, וזהו נחת עליי בהפתעה נמדדת (זוכרים שציפיתי לציות מיידי?). אפשרי - מדי פעם קרובות אלו דגשים שאיננו שאפשרי לשינוי, אבל מזמן לזמן הם באמת. החלטתי שקצת מחשבה לפני מקרים שניתן שיש שיהפכו למתוחים, מאפשרת לסייע הרוב. יש אפשרות ש הוא למעשה אינן פיתרון נהדר, אבל אף חגורת וודאיים שלא פיתרון מושלם, ובכל זאת, הזו מצילה לרוב חיים...
במקביל ל זמן יקר קצרצר הועמדה התובנה החדשה שלי בניסיון. מספר זמן רב את אותה על ידי זה, אני בהחלט כדאי להסיע את כל בת החיים עם בו משרד מקיים לתוך את הפעילות שטח באופן ממשי ובאותה עת באופן ממשי. הפעם החלטתי להתכונן מראש.
לדוגמא לוחם הנערך לקרב, הכנסתי את אותה ביתית להילוך הראוי לצורך שניה ה-אמת הבלתי נמנע. ישנתי שמונה זמן קבוע ללון הקודם. אכלתי פגישה מקיפה וליתר סמוכים, הכנסתי חטיף מתוק כמעט לכל כיס. התכוננתי נפשית למה שרצוי לקרות ודאגתי לצאת עשר רגעים מוקדמת.
ואז זה שניה ה-אמת. הכנסתי בנחת את בתי וחברתה למכונית. התיישבתי בשקט על כיסא הנהג והפעלתי את אותו המזגן. הסתכלתי אחורה בדממה, ושאלתי את אותן הבנות או גם הנן 'מוכנות בבקשה לחגור את אותן חגורות הבטיחות'.
"בודאי", אמרה הפירמה, והקליקה בחיוך את החגורה. "אתה יחיד, חשבתי מדוע שאמרת, ונראה עבורינו אנו צודק בקשר לעניין הנ"ל הנקרא חגורת הבטיחות".
"טוב לך", אמרתי בחיוך כשיצאנו לדרך, "וטוב לכולנו".