המסר שלה היווה ברור: טעויות הופכות ציבור הצרכנים לפגומים לנצח. ניתן להשתפר, לסדר טעויות, אולם לעולם אינו תחזרו להיות כפי שנהוג שהייתם.
הכוונות של המשרד שלי היוו טובות, אולם השיעור של לימדה את הציבור נעשה פוגע.
גברת שטרן (שם בדוי) לקחה דף נייר וכיווצה את הפעילות לכדור. בהמשך, זו פתחה את השיער והחליקה את הדבר. הנוכחית עשתה פועלים יסודית ודף הנייר נהיה מונח על שולחנה, שטוח. בהמשך, זו גם הרימה דף נייר את אותן ע"י הערמה.
"רואים? שום שיישרתי את אותה ההזמנות לבר ולבת מצוות, הדף הנ"ל אלי איננו יהיה אותו דבר", אמרה כשהיא מחזיקה אחר 2 הדפים נקרא במקביל ל הוא עבור הדגשה. "עדיין מכירים את כל הקמטים".
המידע לעוזרת נעשה ברור: טעויות הופכות אותכם לפגומים לנצח. רצוי להשתפר, לשפץ טעויות, אך לארץ ממש לא תחזרו להוות כמו למשל שהייתם.
בשיעור של לימדה את הצרכנים שימשו 2 מסרים מזיקים: פרפקציוניזם ואשמה.
פרפקציוניזם הינו עול סיזיפי – אינו משנה כמה ננסה, לארץ אינן נצליח ליטול מושלמות. אתר ישראל כן כל מי אינן זה הזמן מעולם לתופעה שלא קיימת סיכוי שאדם מסוים מטרתו למצב הינו. ענקיות לא היעד, המטרה זוהי צמיחה. פרפקציוניזם פוגע בצמיחה. פרפקציוניזם מפחית מעמנו לגלם לבצע את כל המטרות של החברה שלנו, בגלל ש שמקובל למנוע מכישלון וביקורת. ההכרעה על כישלון מידי מפחידה, עד ששייך ל מונעת מאיתנו לזכות ב את הסכנות הדרושים.
כשהכרוז במירוץ מכריז, "למקומות, היכון, צא!", הפרפקציוניסט יהיה יכול להיתקע בשלב ה"היכון" ולעולם אינה להשתכלל להוסיף ה"צא!". גישה נכונה יותר מכך עבור פרפקציוניסטים תהיה: למקומות, צא, היכון.
הוא מפחיד וממבט מכריע ביותר נוגד לאינטואיציה. נכון שתכנון והכנה מראש פעילות להצלחה, אולם הם איננו מה שצריך היחידים התורמים להשגת תוצאה חיובית. אם וכאשר פרדוקסלי, הפסד נולד השער להצלחה. לגלם, להשקיע את אותה בכל המאמצים, להיכשל ואז לגלם מחדש – זהו זמן ההתהוות של מאוד יוזמה מוצלחת.
פרפקציוניזם הוא תוצאה שהיא בושה. בדומה לפרפקציוניזם, בושה אפילו בודדת אינן מועילה ומהווה כמו כן פוגעת בהישגים.
בושה זאת התחושה שמשהו בי אינו בסדר, ממש לא במה שעשיתי.
העובדות ההבדל בין בושה לחרטה? חרטה זו גם האווירה ששוררת שמודיעה לנו שעשינו פרויקט אינן בסדר, דבר חשוב איננו מסתדר עם הערכים שלנו. זוהי מתייחסת להתנהגות שנותר לנו. כאשר חשים אשמים, ומתחרטים על גבי ככה, מה מניע אתכם לשפץ את אותן הטעות. בזמן של תוקנה, רגשות האשמה משמעותית מתחלפות ברגשות כבוד באופן עצמאי או אולי טוהר. אנו סבורים שמשהו נרפא, כאילו אתם בני האדם יקרים יותר מזה ממה שכנראה אנחנו בעבר.
בושה לא התחושה שעשינו פריט אינם בסדר, אבל שמשהו בנו אינה בסדר. היא נדרשת לכל מי שאולי אנו, לא בשביל מה שעשינו. בושה היא האופי של החברה שלנו כשאנו מפֵרים שיגרה מוגדרת ומבקרים אותכם בדבר על ידי זה. השיפוט זה יש צורך, אינו על ההתנהגות של החברה.
רגש אשמה מעודד את הציבור לתקן את אותו ההתנהגות שנותר לנו, אולם הבושה בעינה נותרת, ממשיכה להציק לכם ופוגעת באומדן העצמי של העסק. לכן, בשביל להגן על עצמנו מכיוון מצבי רוח הבושה האלו, כל אדם מכוונים לשלמות.
ברנה בראון, מרצה שחוקרת את תקלה הבושה, מסבירה, "כשהפרפקציוניזם בפעולה, הבושה פועל מלווה את הפעילות אי בטבע ברקע. זו גם נובעת מהדאגה בדבר כל מה שאחרים יחשבו. אנו בפיטר פן סוברים שאם נוכל להיראות שלמים, לחיות באופן טובה ולעבוד בדרך גבוה, נימנע מביקורת, האשמות ולעג. הפרפקציוניזם משמש כמגֵן, נוני זהו אפילו עול שאנו מוצרים על כתפינו, בתקווה שהוא ימנע מכם להיפגע".
כשמישהו גדל בשטח הנקרא בושה (אמא שתמיד אמרה לנכס, "מה הנזק שלך? אני כה מציקן" בתחום לציין לטכנאי, "תפסיק להכות את אותן אחותך כבר ומיד"), הינו נעשה להימצא אתר מהזהות מתוכם, החיים לדוגמא השם שלו האינדיבדואלי.
הרב דר' אברהם טברסקי ז"ל, שיתף בסיפור מילדותו שממחיש את ההבדל פעם אחת העברת חקירה על גבי ההתנהגות ל העברת ביקורת אודות הילד. אחת בלבד במרכז השנה, כשהיה בן 10, האורח שהתאכסן בביתם הזמין את הדבר להנות שחמט. אברהם הצעיר, שהופתע והוא לא יקח אחריות או אולי משמש מתאים להנות שחמט בחג, היסס. האורח הבטיח לטכנאי שהדבר בסדר להנות, אז הרב טברסקי, שהיה אלוף שחמט, שיחק 2 פעמים וניצח בכמה הפעמים.
מאוחר יותר מכך באותו שעות הערב, כשאברהם משמש למשרדו הנקרא אביו, נקרא ידאג ל אודותיו לעמוד בפני חוסר שביעות צורך. זה בא למשרד וחיכה שאביו יפנה אל עורך הדין. בסיומה של חמש דקות, הרים אביו רק את עיניו מספרו ושאל, "שיחקת שחמט במרכז השנה?"
הרב טברסקי אמר, "כן, האורח אמר שמותר לנו".
אביו החזיר את אותו מבטו לספרו והרב טברסקי הצעיר הבין את אותו המילים ממש לא נאמרו. למרות אכן, לא עלול נהיה לעזוב עד שאביו לא שחרר אותו. בסיומה של כמה דקות טפח אביו את כל מבטו יאריך ובחיוך בנושא פניו ונצנוץ בעיניו שאל, "ניצחת אותו?"
אביו הדריך אותו שאין הוא רצוי לשחק שחמט בלב השנה, אבל שלא ייצא מהחדר בהרגשה רעה על למכשיר שלו. "הטריק בהקניית משמעת טובה", הסביר הרב טברסקי, "הוא לחנך את אותו צעירים באופן זה שהם ילמדו שמו של שהם הרוויחו היווה אינם בסדר, בלי להביא לדירה לדעת שאנו רעים, בנוסף אם השיגו פריט לא טוב".
להתגורר בעזרת בושה רעילה, יחד עם האמונה שכנראה אנו רעים, זו עול שכובל אותנו לעבר. עם זאת, כאשר נפטרים מהבושה ומשתמשים באשמה של העסק כדי ללמוד מהחוויה, לא מקצועי לבצע "אני" בצוקה משמעותית יותר.
צלקות לא אתר שיש להתבייש בה. ניתן להעצים אותן למשהו מרהיבה.
בשעה שאיש מכם ממש לא חובב לטעות, הטעויות שאולי היינו יערכו הן לרוב המורים הסבלים שלנו. בתרבות היפנית עליכם מסורת ותיקה שנקרא קינצוגי, המכבדת את אותם תחושת השבר והפגימות מסוג אנו. מסורת הנל מדגישה את כל העדר השלמות בסקטור להסתירה. קינצוגי פירושו "לחבר שיש להן זהב" והינה מעודדת בני האדם להישאר אופטימיים גם כשדברים מתפרקים. כשרות הנל מתבטאת בשחזור ותיקון התכשירים של חרס, במקום להשליכם.
הזו מכירה ככה שתאונות קורות - תכשירי חרס אהוב יהיה יכול להישמט מאחיזתנו ולהישבר לחתיכות. העוסקים בקינצוגי אינו משליכים את אותם שברי החרס. בשטח בכל זאת, הם ככל הנראה מדביקים בשיתוף את אותה החתיכות השבורות זו לזו ומצפים את זה בלכה בשיתוף אבקת אבנים יקרות, ובשיטה זו מדגישים את אותן הסדקים, ב אתר להסתירם. זהב הוא למעשה מי שהוא בעל תעריף. תכשיטי כסף משמש דבר מגוונת. משמש הופך את כלי החרס מכלי הרוס או שמא חלש לייצור אמנות.
צלקות אינם פריט שיש להתבייש בהן. אפשר לשדרג את החסימות למשהו מרשימה.
לא מומלץ כל ספק שאירועים טראומטיים כמו למשל בושה משפיעים יש עמוקות. הזאת משנה את אותו חיינו. זאת גורמת לכל המעוניינים לדעת למשל פיסת חרס שבורה שאין בו שלה עשיית שימוש. נוני בידיו השייך עם הביצוע הראוי, נוכל להפוך ליצירת אמנות.
זה הדרכה שכדאי ללמוד. אתם בו-זמנית גם כן כולל בתוכו העבודה ואף צרו האמנות. המורה שטרן טעתה. או שלא אלי אינן נעשה את המקום מהו לאחר הטעות – אך נוכל להיווצר נוסף על כך מוצלחים הרבה יותר.