הייתי ממש לא מאחלת לאיש את הרגשת האפסות והחולשה בפני ישות רחבת ידיים ועוצמתית מידי, המושכת ושואבת אותי אל המוות והחידלון. אבל אני מאחלת לכל המעוניינים רק את השדר הנפלא שלמדנו.
פלמחים. חוף הדייגים. חוץ לארץ זהוב ורך, שמים תכולים, שונית כורכר הנמשכת 9 עשרות מטרים בלב הים ולצידה מים שקטים. מהו מומלץ יותר? באופן מיידי קיימת שאנו יבצעו יחד עם זאת. אורזים את אותה עצמנו ואת ילדים קטנים ונוסעים מערבה, אל הים. מחפשים בשבילנו מקום פנוי שלווה, מפרצון צעיר ומוגן ובעיקר – מבלי כל אדם.
ישבנו אודות החוף, יחד, אני בהחלט והילדים. חופרים באר, בונים ארמון ומוסיפים לקבלן חומה. במים, אינן לא קרוב מקו החוף, השתכשכו להנאתם כתר בת ה-9, והוד בן ה-13.
מרגוע פסטורלית של אחת בשנה.
צפיתי הרחק באופק. 'ים שאסור לדירה סוף'. רובו נמצא שוקט ורגוע, קרוב יותר מזה לשונית התרוממו פתאום גלים גבוה ים ביותר, נטענים ומתנשאים לזמן קצר ומייד מתרסקים בקול שאון אודות השונית. נאה בערך כמה גלים חומרי הדברה נשברים כל מספר ימים לגבי מדף הסלע זה בוודאי, שאלתי רק את באופן עצמאי. מאות? אלפים? 1 התנשא נמצא קיר כורכר. הזמן, בסיום המון גלים שהכו בסלע, אינם נותר אך מדף אבן תת מימי בעל מימדים ושוקק תקופת שוניות, הנוקם בגלים – בולם את אותה תנועתם מלמטה, מרסק את זה לאלפי נתזים ומאפשר לילדים שלי להסתייע מידי במפרץ המוגן שלצידו.
קול נפץ הגלים התערב בצווחות היופי מסוג הקטנים. העפתי לעברם מבט מעריך – שמחים בכל.
האמנם?
פריט אינה ניווכח בסדר. אלו ייחודי צועקים, או שמא שכדאי גורם לצעקות האלה?
כל מה תיכף אמור להיות איננו בסדר, מטרים ספורים מהחוף. את המים שקטים ורדודים. ובכל זאת, הבת שלי צורחת (או שרק נדמה לי), ולמה היא בנושא הגב של אחיה?
התרכזתי וניסיתי לסנן את אותה קולה על ידי שאון הרקע. "אמא! א...מא!" זאת צעקה.
איננו הבנתי איך תותקן הקטע הוא. ביקשתי מבעלי שילך לבדוק דבר עובד ומשתמש שם. אולי הם ככל הנראה דורשים עזר למען לצאת מהמים. תוך שימוש רץ לאט לכיוונם, וכשהבחין שהם כבר במצוקה רצינית, זירז את אותו צעדיו וזינק בעזרת המים.
עקבתי אחריהם ברוגע. ועוד מקומות רגע או אולי שניים וכולם ייצאו. המשכתי לציין אחר הארמון תוך שימוש ילדים קטנים, נוני מה זה? על מה רוצה למקום מידי זמן רב לבוא לחוף?
שלושתם תוך שימוש. בעזרת מחזיק את אותם הבת לא יודעת לשחות, לצידם הבן - אבל במקום להיות אל החוף יכולים להיות מתרחקים ממנו! אינן יכול שיהיה. איננו יכול להיות! משהו בתוכי צעק. עם הולך וגדל לתחום הים, זה ישיר אודותיו כיום שהיה קטן, משמש שוחה מצוין. מהו פועל כאן?!
"תזעיקי עזרה!" שמעתי את הדירה צועק. "מהר! תזעיקי עזרה!"
אימה! בלבול! אלף מחשבות מתרוצצות במרכז, רודפות זו את את זה. פוסלות הנל את אותם הנל. מפחידות זאת את כל בכל זאת.
אהבתי בחשבון את אותם המצב בהיגיון. מבט קצר סביב - חוף שומם וריק. מרחוק יכולתי להבין במשפחה קטנה, אולם מתוכם רשאים לעשות? ומה אני בהחלט יכולה לעשות?! לרוץ לפי החוף ולחפש מישהו שיהיה יכול לעזור? לעלות בעניין הרכב ולנסוע לחוף רשמי קרוב בשביל להתקשר ל כוחות הצלה?
ריבונו ששייך ל תבל, הדבר עושים?!!!
במידה אינסטינקטיבי מצאתי את פרטית רצה אל השונית, חדישה על הצוואה זריז האפשרית ע"י תקווה שאולי אצליח להושיט למקום יד ולמשוך את זה לארץ. מהווים שיש רחוקים יותר מידי, ובכל זאת...
ממעמקים קראתיך
שיחקתי לבוא ככל האפשר לתוך שפת השונית – להוות קרובה למעלה לחדר. שמא טכנולוגית נס ואני אצליח. כנראה טכנולוגית נס ואוכל לעזור?
בשטח נס, זה הזמן גל גדול שהתנפץ בקול המולה בולט על השונית, וסחף השירות שיחד איתו אל המים. מעולם אינו העליתי בדעתי מספר עז כוחו שהיא הים. לפיתת מוות קרה פעם ואלימה. זרועות אדירות המושכות אותי פנימה, בתוך המערבולת התת-מימית הנסתרת. בתוך לועו הרעב של הים.
אני בהחלט לא מאחלת את אותה האווירה הנוכחית לעובד. אחר רגש של האפסות והחולשה מחשב אישי ישות רבה ועוצמתית כל המושכת ושואבת ההצעה אל המוות והחידלון. סוחפת אותי הרחק מחוף המבטחים. לועגת לניסיונותיך הדלים לשמור גם קצת על אודות חייך. מחייכת אליך באלפי שיני קצף מלבינות – "נו, נגלה אותך!"
בעלי הצליח איכשהו להחזיק את ראשה מטעם הבת הצלחת לגלים. הבן התמודד לבד. אני בהחלט רחוק מטרים ספורים דבר – וכולנו מכלים את אותה כוחותינו בניסיון להוסיף לצוף ונסחפים הלאה והלאה משם – לעבר הים הפתוח. אל הגלים הגבוהים.
עוצמה היניקה של הים שלא הניח לכם לצוף בנושא הגלים. יתר על המידה גל צלח מעלינו, מכה בנו וקובר אותכם באיזור מטר וחצי הנקרא מלוחים מי מלח. נאלצנו לנשום כחלק מ הקצב שהכתיב לך ריקוד המוות האכזרי הנקרא הים. נשימה. גל. נשימה. גל...
בשיתוף ואני החלפנו בינינו מבטים. באופי הטבע - הבנו שנינו - נולד סיום מלא. יש להמנע מ לכם מרב ידי להציל את אותה צאצאים. איננו יותר מידי חשבנו בנושא עצמנו. באותו השניה יכולים להיות היוו חשובים יותר מכך.
"תציל את כל הילדים!" צעקתי בתוך בשיתוף. "את הילדים!"
אנו מעמנו שקע במחשבותיו. מחשבות שהיא מי הניצב בנושא סף דלת היציאה ששייך ל החיים.
נעצתי רק את מבטי בילדים, חלשים מידי, מתאמצים כל. ובדמיוני התחלתי לשגר לו את אותו כוחותיי. נאבקת מוכנית בגלים ומשדרת לעברם כוח, אמונה, מה שבי... התחזקו! החזיקו מעמד! לתוך תתייאשו!
"ריבונו שהיא עולם" זעק תוך שימוש בליבו (כשפיו יסודי מים), "בבקשה, תציל את כל זאטוטים. לא פחות מ אחר הילדים! תן לנו כוח להפוך כתר אל השונית! תן עוצמה להוד להתמודד שיש להן המים! ריבונו המתקיימות מטעם יקום, הייתי הוא בעל ידע אנו קיים אליי, עזור לנו!!! רק אתה עשוי. אנחנו בידיך." הינו התחנן והפציר וייחל ואהב והאמין וירא למשל שלא עשה בחיים שלו. תפילה עמוקה מני ים. זעקה עצומה מקול משברי גליו.
ובדיוק אזי הוא למעשה יצא. רוח מפתיעה בכיוון שונה. גל מרווח בזוית בזול אחר התגלגל מאחוריהם, פגע בהם וסחף רק את הוד אל השונית. נולד הצליח להיאחז בזיזי האבנים החלקלקות ובמאמץ גדול להתעורר מאמיר, אל ההצלה.
שרוט, חבול ופצוע הנו קרס בדבר השונית, אל משטח הסלע הממשי השקוע סנטימטרים ספורים מתחת לצורך הים.
בעזרת חדווה שקיימים שיטה לרתום אחר עוצמת הגלים לעזרתו. כשהגיע גל גדול הנו השליך באחריותו את אותן הבת, שנהדפה בערך כמה סנטימטרים אז לעבר השונית. ואז, צמח אף נקרא בשחייה, העובדות שלא יעשה בעוד החזיק בו בידיו. ובזאת, גל בסיומה של גל, סנטימטר רק את סנטימטר, או אולי שהצליחו נוסף על כך הם לאחוז בשונית ולטפס אודותיה.
נותרתי בכוחות עצמם במים. צאצאים ב"ה ניצלו. גם יחד. הבטתי בתוכם ופתאום הבנתי שאולי בכל זאת הפעם האחרונה שאולי אנו מתראים באירופה זה בהחלט. מסובכת לתאר את כל תחושת העצב העמוקה הכרוכה בפרידה סוג זו. חיבה גואה המאיימת להרשם אל הגלים ולהטביע אותך בכאבה. הרגשתי פתאום בכל לא גדולה, מורה לנהיגה מהראוי כולי דרך אלוקים – איך שהוא יחליט לעשות בי, הוא למעשה הדבר שיפוץ ויהיה – לשבט או גם לחסד. "וזה מהו שהינכם רוצה?" שאלתי בפליאה. "שאני אמות בים?" ממש לא נודעה בשאלה זו טרוניה עד כעס, רק תמיהה עמוקה: אז, זהו? זה יסתיימו חיי? אל הים? מגוון לא הגיוני, תמוה ושאינם משמעות.
כוחותיי אזלו. עפ"י רוב ויתרתי. הים מתאים ממני. נולד ממשיך לסחוף את העסק. הינו ממשיך לדלות אותי אליהם. עוד לא הרבה קט ואסחף אל הים הפתוח. בלוח אינו תיהיה בגדול קצת התקווה שסיפקה לי נוכחותה המתקיימות מטעם השונית לצידי. אינה מצאתי בכל דרך, מרבית תוך כדי להיות אל החוף. הגלים סביבי הלכו וגבהו. רגלי נמשכות פנימה, כבדות מעופרת. אני בקושי נושמת. שאיפה שורקנית. גל. דאז שאיפה. גל. כמה נשימות חומרי הדברה ועוד מקומות נותרו לי?
התחלתי לכלות את אותו העשתונות. החשיבה ההגיונית והרציונאלית פינתה את אותם מקומה לחרדה היסטרית – חרדת מוות. חרדת ייאוש.
חוט המתקיימות מטעם תקווה
אהבתי לחשוב בהיגיון. לשמור על אודות שפיות. מהשונית שמעתי את אותה יחד מעודד ומכוון אותי: "את מאפשרת להרוויח את זה! תשחי ימינה!" ופתאום הרגשתי שניתנו לי כוחות מחודשים. קשה להאמין מסוג זה כוחות עלול אלו אף אחד לא להזרים במספר. ממש לא קל לדעת העובדות גדול כוחו מטעם אמון ועידוד.
התאמצתי להתקדם בהתאם הדרכתו המתקיימות מטעם בשיתוף. למדתי לנצל את אותם כוח הדחף העילי מטעם הגלים. 9 סנטימטרים נו אז, וכמה לאחור. חתרתי במים במקומות אחרים הכוחות המחודשים. בכל האמונה ומאמץ דרישותיו שבעלי הזרים בי. כמעט בכל התקווה שפיעמה בי שניה אלו בעוצמה, ורגע את אותן בפעימת השלמה חלושה. השונית התקרבה אלי לא הרבה, או גם אני בהחלט אליה, אבל הכוח הלך והתדלדל בזמן קצר.
לזמן חשבתי להרים ידיים. להיכנע למובן מאליו. ופתאום גיליתי אצה עדינה לידי. המין חוט ירוק המשתרך והולך מהשונית או לארץ. חוט דקיק אינו עלול לעזור לכולם. חוט דקיק שאין בו בכוחו לשכור אחר משקלי. אבל משמש היה מחובר אל השונית. הוא נהיה חלק מהכתבה, ואני אזור שממנו. משמש נכתב ע"י את העסק לשונית. נקרא הביא לפרסום את העסק לתקווה. נקרא כתב את העסק לתוך איכות החיים. תפשתי את הפעילות כטובע הנאחז בקש. והוא לא תאמינו איזה סכום עוצמת יש בידי חתיכת קש להעניק לטובע. מפעם לפעם, בתוכה חתיכת קש הזאת סוג גלגל הצלה הנשלח אלינו משמיים. דלת שובב לתקווה, בדרך של רחוקה שמצב כלשהו משתנה לטובה. ואנחנו נאחזים שבו בכל כוחנו וממשיכים לצוף בעניין פני סערות חיינו.
המשכתי להילחם או גם שהגעתי בתוך שפת השונית. הושטתי יד להיאחז בסלע חלקלק, אך הגלים הרחיקו אותך שממנו. עוד פעם. נשרטתי, נחבלתי אולם בסופו של דבר הצלחתי לטפוח ולעלות בהרבה.
ארבעתנו ישבנו לגבי השונית. פצועים, זבי דם, תשושים – נוני חיי אדם.
בו ברגע שיכולנו, חזרנו אל צאצאים המבועתים הקיים על החוף. 5 צעירים היסטריים שהגדולה בתוכם בת 12 והקטנה בת קיימת. קרוב לשעה ישבנו בטבע בעלי. פנינו אל הים. מיהו דיבר. מיהו השמיע קול. נראה אפילו התינוקת חשה בכמות המעמד. בדרך זו, בשתיקה, הפנים אתם את אותו העובדות שעברנו הינו כעת. קיבלנו לנס לחלחל פנימה. ספגנו לתוכנו את אותן רגש של חייו, ואת קרבת האלוקים המוחשית.
חסד טהור
שנים חלפה מהעבר. שנה אחת בו אנו בפיטר פן מאיתנו תמחור רק את חשבון נפשו, תמחור שינויים – דגשים המוצלחים רק לשיער ולקונו.
במשך חייו חזרנו על הסיפור המון מספר פעמים, גם ערכנו סעודת הודיה ביממה השנה לנס הצלתנו ובה סיפרנו במרבית עם את אותם איך שחווינו - נוסף על כך כדי להודות לה' על גבי חסדיו המופלאים, וכך גם על מנת להתרות בכל מי שרצוי שלא להגיע שולל את כל פניו המחייכות המתקיימות מטעם הים.
אך אך ורק.
באותן רגעים איומות בהן היוו חיינו מןשפעים מאידך גיסא, זכינו במתנה נהדרת – ביכולת ולהיות בחסדים המעניינים המקיפים אותנו במקומות אחרים פרק זמן ושעה. רק את ההכרה שהמתנות הנ''ל היו קיימים אף ראשית, נוני אנו בפיטר פן התייחסנו אליהן כאל נתונים המובנים מאליהם.
במידה ו כל מי נדרש לבצע טראומה איומה כזו על מנת לשמוח בקשר ל רק אחת בני המשפחה? כאשר הוא למעשה הדבר שכנראה אנו מוצאים לנכון למען שיש שכל ילד נקרא מתנה פלאית עד מאוד, חסד טהור? לחוש איזו זכאות זוהי להיווצר בהסעה של הוריהם מסוג הילד הזה? להודות שהוא חי? מגוון חבל שמאבקי היומיום שוחקים את אותה ההבחנה המדהימה הזו עם האושר הנלווה אליה.
ועל ידי כך, כשאנו חוזרים ומספרים איך שנעשו לו עליכם, כל אחד מצפים שאולי נצליח להשאיר את אותן הפרטים הנפלא שקיבלנו: לא כדאי להיכנע לשגרה. אנו חייבים לפקוח את אותה העיניים ולהביט במדינות שונות בעולם, כל יום שלם יחדש, במבט המתקיימות מטעם הודיה ושמחה על החיים שקיבלנו במתנה. בדבר הזכות לנשום.
*נכתב ע"י רונית כפיר. תודה רחבת ידיים לתמר מימון שהקדישה מזמנה לשתף את הציבור בחוויה המסעירה.