מדי פעם, החיים נגיש סיבות לך את הדברים הפועלים בעיתוי הטוב ביותר
מזה 22 ושש שנה אחת שאני מסתכל בסלידה לעבר ציוד ומכשירים העור שלנו הרובוטיות המושטת שנמצאות בקניונים, מביאות לעסק את אותה האשליה שאי פעם אתה תוכל לזכות באחד מעשרות הצעצועים הטמונים תחתיהם.
נגעלתי איך בגלל שהם כיוונו לבטן הרכה סופר שלנו: התקווה והאופטימיות כמו כמו כן הטיפשות הנאיבית.
משמש שמעולם אינו הצלחנו לזכות, לא מנע מאתנו בעמידה בתור הילדים להמשיך ולשלשל מטבעות מטעם 8 שקל תמיד למטרת 5 השניות עליהם יכולנו להפעיל את אותן הזרוע הרובוטית משל אנחנו באמת שולטים בגורלנו.
ולמרות פעם אחת את הדבר סיפור: תקווה. מלאכה. ציפייה. אכזבה.
וכדו' בהרבה יותר גרוע נהיה, כשבדיוק מהמקום שאולי אנחנו משלשלים את אותן השקלים שלנו ומפעילים את אותן עורינו, יצאנו וגם לדייטים ואף במרדף רק את חלומות נעבר לכך שלנו:
כנראה הפעם בכל זאת תהיה האחת. שמא הפעם נוכל לשלוט בגורלנו ובתום התהליך נזכה בצעצוע. או לחילופין באישה. או שמא במרבית חלום את אותה שאי פעם חלמנו להשיג.
אתמול הלכתי לקניון 'האחים ישראל' תוך שימוש ילדיי. הם ככל הנראה ראו את כל הקרוי ומיד עיניהם נדלקו אם הבחינו בצעצועים המונחים מתחתיה:
"אבא" יכולים להיות ביקשו בעיניים דולקות: "תנסה להביא לכל המעוניינים את אותן הצעצוע. הוא רק פעם אחת".
הרגשתי נבוך שלא בשמי. שנקרא מהמדה האבות שבעולם. כמה עולה ספר תורה אני קורה לעתים להבטיח יד לאחד מפשעי ההונאה הרציניים באופן מיוחד ולהכניס וגם רק את ילדיי לאשליה הכי לעוסה בתחום?
משום שהם כבר ממש ביותר רצו, נכנעתי והכנסתי רק את חמישה ש"ח, מודע לסוף הצפוי כבר:
בסיום לא כדאי ספור כישלונות בעשרות סוג ציוד בעשרות קניונים, למדתי לא פחות לכבות את אותם הציפייה: אנו מהר מבחינים שיש, המכונה ואני. הוא למעשה באופן מיידי אינם היווה דייט.
הנו נעשה פגישה אפלטוני לגמרי.
הכנסתי רק את המטבע מסוג החמישה שנוח. אחזתי בחוזקה בידית. ילדיי הסתכלו עליי בדריכות תמימה. לחצתי לגבי כפתור ההפעלה ויצאנו לדרך:
אני לגמרי רגוע בגלל ושאינם ציפיתי לכלום. באמצע הדרך, בסיומה של שהידית סיימה את כל המסלול הראשוני, עצרתי. כיוונתי והתחלתי את השניות האחרונות עד לשחרורה על מנת מטעם אתה תוכל להינעל מציאות לגבי המשטח המדויק בצעצוע שיאפשר לרכבת התחתית להגביה אותו.
ואז הוא למעשה קרה:
הידית ירדה באופן ממשי לעבר המיקום האופטימלי שאיפשר בשבילה להרים את אותם הצעצוע שמונעת בזבוז עד יורשה לכם בהרבה מחמישה שקלים:
פתאום האתר בטבע נעצר. עוף שלא צייץ. ברקע נראה לכם הניגון של פאברוטי. וכול העם רואים את הקולות וברקים.
המום כולי, הסתכלתי לעבר הצעצוע העולה, מחובר לזרוע שהתרוממה, מקווה לנפילת הצעצוע בשאר אזורי דקה ונדהם שוב פעם כעבור שהזרוע השלימה את אותן משימתה:
הצעצוע הושלך אחר כבוד לעבר הדלת הראשית. ילדיי הסתכלו עליי בגאווה. ואני?
הרגשתי שניצלתי את הפעם היחידה עלי אדמות שאי פעם אזכה לאורך זמן את כל המכונה המטריפה הזו.
אלה היו שואלים אותי משמיים: תקופה תשאף לבזבז את אותן הזכייה שלך?
אינו הייתי עלול לחפש אחר מסיבה מומלץ והולם יותר מכך, מעניק לזכות בצעצוע לצורך ילדיי.
תאמינו עבורנו שסטטיסטית, הסיכוי שהתהליך נעשה, יותר מזה נמוך מהסיכוי שאראלה ממפעל הפיס תתקשר לעולם.
והנה הנמשל על אודות החיים:
פעמים רבות, היום נוח קריטריונים לך את הדברים הסבלים בעיתוי הטוב ביותר והולכים לפי האמת לאמיתה שלהם:
מה היחיד הבטוח אשר בהם, הינו העדר הוודאות. עבור כל הכיוונים
ושכל אחד ייקח בכל זאת לאן שבא לקבלן.