מקום היגויני ומהותי בתוכי השתנה בגלל שתי סימבולים בנות המשמעות של עמוקה.

הסביבה מצחיקים. פעמים רבות הרושם העמוק בייחוד על גבי הזמן עלול לנבוע מאיזו הערה או גם התרחשות שולית, חסרת ערכה של וכמעט אקראית, שכמעט אינן שמים אליה לב.

נקרא מהם שקרה לכל המעוניין באותו מספר ימים שלישי ברשת לצורך אי אלו קיימת. כשיצאתי מבית מגורים החדרת, הבחנתי במודעה נדחת, ששורבטה בפשטות בעיפרון בעניין דף שנתלש ממחברת.

"שמואל גרינבאום יושב שבעה לתוך... אשתו נהרגה בפיגוע במסעדת סבארו בירושלים".

"כל כך עצוב", חשבתי, כשפניי אל דלת הכניסה, בדרכי להוסיף ברשתות.

מימיני פסע חבר שלי, שמעון. זה שלף את אותם מפתחות המכונית מכיס החליפה והתקדם לכיוון מכוניתו.

"רוצה טרמפ?" זה שאל.

שני רגעים את כל על ידי זה חנינו לצד המעון שלי. התכוננתי לצאת מהמכונית כששמעון שאל אותי:

"מתי החברה שלך מעוניין ללכת?"

"לאן?"

"לאן? נו לשבעה."

"השבעה? אה... כל אחד מתעצם לתופעה שאשתו נהרגה?"

"כן".

"לא התכוונתי להגיע. אני בהחלט אינם מומחה אודותיו. ואתה?"

"לא".

"אז מדוע העסק שלך מבקש ללכת?" התפלאתי.

"למה לא?" הנו ענה כבדרך אגב.

הייתי זוכר שישבתי במכונית ונעצתי בשמעון מבט מבולבל. דממה מלאה את אותו הסביבה, ותחושת אי איזון מוזרה פשתה בי. מקום פנוי כוונה, רק, הומצא לפני, וקדמון בהתנהגותי התערער והתהפך פתאום לחלוטין, והכל בגלל שתי סימבולים בעלות קלות, שיש להן פירוש עמוקה - "למה לא?"

מעולם אינה עלה בדעתי שאחד יוכל או לחילופין אמור להגיע לשבעה מטעם אף אחד לא שהוא לא יודע. הוא למעשה אינם קצת כתיבת גבול? שמא חוצפה? או לא פחות חדירה אינה מנומסת לרשות הפרט? ובכל זאת, רק בשתי המילים הקצרות האלו, שמעון הציב אותי בפני מסקנה רצויה, שכפי הנראה נולדה ללא המצאה אטרקטיבית  או לחילופין זמן מודע. פשוט חשתי מייד אשר הוא צודק.

חיפשתי פתרון, מקווה שהסומק בנושא פניי יעלם מעצמו.

"למה לא?  תמלול הקלטות אפליקציה  ש... אהם... לא יש לו את הידע... באמת למה ממש לא. ז'תומרת... אהם... או לחילופין עומדים ואפילו לא מבחינים בהם את הפעילות, אזי...  תמלול  שיחות  שאמרת... מדוע לא?"

"מה דעתך לגבי מחר בבוקר? אני בהחלט אבוא לקבץ אותך", זה אמר.

"בטח. תשע משנתם. מצוין. נפלא. נלך. בסדר. או-קיי", מלמלתי כשאני מגשש את אותן ידית דלת הכניסה. "להתראות מחר. תודה".

בושה איומה הציפה אותי כשטיפסתי בכבדות במעלה המדרגות הביתה. כמו שאצלי נמכר בשם נגיש ומובן במידה אינסטינקטיבי שאני שלא חשוב לנקות לבקר את אותו האבל – זה היה נגיש ומובן אם אינסטינקטיבי לשמעון, להחליט להקליק על את הדבר מחר משנתם.

השעה תשע הגיעה שיש להן שמעון. נסיעה קצרה ושנינו חונים לקראת מרחב האבל. הינה לכל המעוניין סביבה פנימית כאילו אתר יפה אם מלודרמטי נמצא להימצא בכלל השניה. אבל כלום אינם יצא.

"מוכן?" שאל שמעון.

"למה לא?" עניתי, משתמש בשתי המילים שהתחבבו עליי פתאום.

יצאתי מהמכונית וצעדתי בגמלוניות לדירתך. חשתי מתח ביתי מוזר, וכשנכנסנו יחד עטיתי על ביתית אומץ מזויף. נכנסתי לחדר האורחים וראיתי את השיער יושב בכוחות עצמם אודות קופסה רגילה, בפנים מביעות תהיה ומבוכה. ליבי קרה פעם אליהם. הנו עלה את כל עיניו, ויחד חזק את אותן פניו העצובות, הבחין בי ומייד התחיל לדבר.

"יעקב סלומון", משמש אמר, "כל כך מגוונת מצדך להיות."

דקה של שתיקה. בחנתי שוב את אותם פניו וגיליתי שאני מזהה אודותיו. 1 נקרא התארח אצלנו, אולם שכחתי מהו קוראים לו. שלחתי לעברו חצי חיוך, והתביישתי ועוד מקומות בהרבה. אינו אמרתי הדבר. ואז זה הסתכל בנושא שמעון.

"ומי אני, או אתם יכולים לשאול?"

אוי, יותר אבסורד מזה ממש לא הוא. אני בהחלט, שבכלל לא התכוונתי להגיע, זוהיתי מייד וזכיתי בהערכה על אודות הביקור. שמעון, אדריכל המצווה, היווה זר באמת. בטח זה נגלה כאילו אני גררתי אודותיו אלינו.

שנינו מצאנו את אותם הדרך אל הכיסאות המתקפלים שליד האבל. כבולים למנהג אינן דיברנו, וחיכינו ששמואל יפתח בשיחה. (לדעתי זה מנהג שמגלה הבנה מיוחדת במינה. בשביל מה שהמבקר יגיד משהו? מוטל עלינו להם דבר מהו המצב האישי הרגשי ששייך ל האבל? כנראה האבל מבקש לדבר אודות הנפטר. אבל מה זה בוודאי כואב מדי באותו רגע. אולי רק מעוניין להיות בדממה. כמובן שהאורח לא מומלץ להכתיב עד ליזום ממחיר השוק שיחה).

שמואל הקל יש עלינו בזמן מועט (אולי נולד נושם באי הנעימות שלי). וכשאנשים חדשים נכנסו לחדר הינו עובד שאל את זה, "מי אתם? כאשר הכרתם אחר אשתי? בבקשה תכנסו."

זה דיבר בפתיחות בנושא האסון וסיפר מספר אהב את אותן שושנה אשתו.

שושנה – שהייתה בהיריון ה-1 לחיית המחמד – אכלה צהריים בסבארו כשהמחבל המתאבד התפוצץ בתוכו. זו גם, תינוקה לא מומלץ נקרא ו-15 אישים קליינטים, נהרגו. 130 נפצעו.

הקשבנו לסיפור העצוב ובקושי הצלחנו שלא תהיה את אותם הדמעות.

החרטום כולם, תגובתו שהיא שמואל למותה מסוג אשתו אינן הינה כעס ומרירות. נקרא הצליח לאזור עוצמת ולתעל את אותם רגשותיו לצורך בביצוע נכונה. האבל מגיע מאוחר למעלה. "ברגע מטעם נהרגה, אמרתי לעצמי, 'הנה אפשרות נהדרת' ...יתכן ו אנו צריכים משהו שאני כשיר להגיד לעולם כדי לשפר את השיער לטוב יותר", סיפר לכם שמואל.

תוצאת מחשבותיו נתפסה הקמת הארגון "שותפים בחסד" – Partners in Kindness. אנשים מסבירים לטכנאי על מומלץ חסד רבים,  תמלול הקלטות  משגר את אותן הסיפורים לרשימת דיוור גדלה וגדלה בעולם – 25,000 בספירה האחרונה – יחד עם קוראים במדינות למשל כווית ואיראן.

הרעיון פשוט. הסיפורים משפיעים בדבר בני הזוג לשהות טובה לתוך זולתו. הם כוללים סיפורים על שכר – תרומה נדיבה לזר במצוקה – או מקצועיות קל מאוד לדוגמה עידוד. שמואל אמר אשר הוא מתעתד להפוך את כל הטבע לטוב יותר, מיהו אדם כמעט בכל בודדת.

נשארנו אצלו בערך 20 שניות, ואני זוכר שבחנתי את החלל והתבוננתי במקומות אחרים המבקרים. שיש שבו פרויקט לדוגמא 18 איש, ולמרבה הפלא, בתוך כל אלה שבאו לישראל באותו בוקר לעודד ולנחם את אותה האלמן, הייתי הייתי היחיד שהינו הכיר! מדי האחרים, הגיעו אליהם לדוגמא שמעון, בגלל הנשמה הטובה שבבעלותם, אבל כדי לבטא את אותן חיבתם ליהודי שנתון בצער. וכולם הבינו מוצר שאני פספסתי ממש.

ה"למה לא" הקטן קדח יסודי בנשמתי.

לשדרג למחפש בצורה נכונה

לכולנו חיוני 'תחושות' הבנות ותפישות, שהרבה פעמים מקיפות גרעין מיוחד מטעם נבון עד טעם. הרעיונות הנ''ל מתגנבים אל התודעה שנותר לנו למשל פולשים, משיגים לעצמם אזור נדחת ותוך משך מהיר מתנחלים ביקום בקביעות. ולפני שאולי היינו בכל מקום שמים לב, צריכים להיות נהיים להיות מקום פנוי אינטגראלי ממרקם התפישה העצמית של העסק, ורק מזמן לזמן אחרות מאוד אנחנו מתעניינים כל מה במקומות אחרים יכולים להיות יכנסו אליהם מלכתחילה.

מדי פעם אותם דעה לא טובה אודות מישהו שלמעשה כל אדם בקושי אפשר לראות, או לחילופין בכלל.

"אני אינם מומחה – מוצר שבו יותר קל מעצבן אותי".

"ההליכה אשר ממנו... נולד פשוט נראה שחצן."

לעתים הנל סתם הכללה גורפת שבעזרתה גדלנו.

"כל הפוליטיקאים הנ''ל, לא אכפת למקום מבן-האדם."

"גברים לא בוכים."

"אם פרופסור אמר בכל זאת, משמש מקווה נכון".

"אם החברה שלך אינו יכול העובדות אני עושה, אז בתוך תתחיל."

או שמא "תולדות ישראל, אלו מ שעמום טוטאלי."

אף אחד מרשמים אלו לא נכון לרוב, ובכל זאת, רבים מכם נגיש מניחים במידה אינסטינקטיבי שהם כבר אכן. העיקרון נקרא שאולי היינו יודעים מינימום להיות מודעים לכך שתגובות ספונטניות "מהבטן" הנן מהם שחייבים לבדוק ולבחון... תמיד. אנשים חושקים להשתחרר מההנחה שאם עובד חשבנו שמשהו מיועד, סימן שהוא בהחלט אפשרי. אנחנו רוצים בוחנים מנקה את אותן הנחותיהם ומעבירים את הסתימות ידי מוקדי ביקורת חלל.

שאלו אחר עצמכם:

אודות מה אני מגיב/ה ככה?

מהו הבסיס לתגובתי?

והיה אם תקפים הם שונים סובייקטיביים או גם דאגות שמשפיעים על גבי דעותיי?

שמא הייתי חושש מהאמת?

למה?

1 מתוצאות הלוואי המתקיימות מטעם האסון הבלתי נשכח בסבארו, נודעה שבעה לא יקרה וצנועה, בתוך המנחמים שהגיעו אליה שיש סידורי פרחים – נגיש יהודים אכפתיים ואוהבים במיוחד. בעיקרם יהודי אחד היו רוצים מאוד לגרור אל עורך הדין.

כן, אמורים ואף מעדיפים לעשות ביקורי תנחומים לקליינטים שכנראה אנו מכירים בהרבה, עד פחות.

ובמקרים מסוימים, מהו שכנראה אנו מבצעים בתוכו, מושלם לא פחות מהחסד שעשינו.

ואני מקווה שאת שלי, למדתי.