אנשים מביטים במראה והעובדות התחממות יתרה של המכשיר בנו נטולי רחמים. כל אדם מזדקנים.
לקראת 5 שנה, פורסם ספר התכנים בשם "אני מרגישה רע בשיתוף הצוואר שלי, ועוד מחשבות אודות לשהות אישה". בחורות מגיל שלכם מיהרו בעשיית את הפעילות. המאמרים היו מרתקים ומנוסחים כהוגן, נוני נגלה עבורינו שהנקודה המרכזית הינה עם תכונות של המעצב. האישה בראש חייה מרגישה שלילי ביחס לצוואר בידה, וכל אדם באמצע חיי האדם מוטרד מאותות הזקנה שהוא מגלה. אפילו או לחילופין נעמיד פנים ארציות כמעט בכל השוק של את אותם, גופינו אינן משקר. כל אחד מסתכלים במראה, והמציאות שולחת אלינו מבט חצוף חזור. אנו מזדקנים.
ואנחנו מתחברים לייאוש, לאמונה שהזקנה הזאת מהלך מאיים, מטריד ולא נעים בחיים, שעלינו לרכוש מה שביכולתנו על מנת לדחות אותה. כל אדם מתבדחים (בדרך הלא כל כך מצחיקה הזאת) ש"זה איכותי אודות האופציה האחרת", או אולי כי וגם הנל אינם למעלה מהודאה על ידי העדר ברירה.
במידה ו לא רצוי בזקנה רעיון למעלה... הרבה יותר? בראיונות עם מבוגרים שנעשו אפשרות פרופסור לשלבים אנושית במחלקה לאקולוגיה אנושית באוניברסיטת קורנל – בני זוג בשנות השמונים והתשעים לחייהם התייחסו לתהליך ההזדקנות. אף המחלות והמיחושים שבבעלותם, אפי' אבדן יקיריהם והאפשרות הפיזיות, חלקם העידו שהגיל המבוגר "עלה הרבה יותר בדבר ציפיותיהם".
בגיל השלישי בן 80 יעץ: "פשוט, תוכלו לקבל הנל. הזדקנות זו גם גם כן גישה וגם ביצוע." אישה בת 92 אמרה ש"אני חושבת שאני יותר מזה אינטימית כאן היכן שהייתי בכל מקום הסביבה שלי. נתונים שהיו חיוניים עבורנו כבר לא הכרחיים, או לחילופין אינו יותר מידי חשובים". ואחר הזכיר ש"בכל עשור, בשאר אזורי טווח גיל, עלינו הזדמנויות ממש לא היו פה קודם".
ניווכח לכולם שהגישה של החברה שלנו לזִקנה משקפת רק את גישתנו לחיים בשאר אזורי - קורה שאנחנו אתם מצפים בכיליון ניתוחי לייזר להסרת משקפיים או אולי ממתינים בחרדה לשלב הבא לתמיד. סופר סתם נוצרי גם קל נקבל מאוד אפשרות וננסה לדור את אותה הרגע, נסבול פחות, ונהיה בהרבה רגועים (בעלי צוחק כשאני כותבת זה, כיוון שזאת דוגמא מצוינת לעצה מהסוג של "עשו מהו שאני מגלה ואפילו לא דבר שאני עושה").
אבל הייתי מאמינה שזוהי הגישה שתרצו. מגוחך שאני מבזבזת כל משך למען להורות מהמדה 1 מבנותיי לשים פחות רעיון אודות החיצוניות לעוזרת, לרשום בשבילה שהנשמה ושאינם גוף האדם משמש העובדות שכדאי, למקד בתוכה בטיפוח ובצמיחה הפנימית לרכבת התחתית – ובכל זאת נמצא שהמסר לחלוטין נשכח למראה השיער האפורה הראשונית בראשי (האם מותר לכולם להתלונן קצת כמה זה ממש לא ספציפי שלנשים כמוני, שמכסות רק את שערן יש להמנע מ גם כן שערה אפורה אך מרחב רשימת מוצרים קמטוטים! אולם נמצא לנו שבזה הייתי אפספס את אותה הנקודה...).
מיועד שהאני המציאותי של החברה נולד האני הפנימי של החברה שלנו, שהערך הריאלי שיש לנו נקרא האישיות והמעשים והקשר שברשותנו יחד א-לוהים. או אולי כמה זה ישאר בוודאי למעלה בהיותינו בני חמישים או שישים כשמשהו סגנון לנו את אותו היום שחלף? כמובן לא מומלץ מתעניינים ב למזער חיי אדם השייך נתינה וצמיחה להופעתם ששייך ל קמטוטי הבעה או שמא בחלומות על מוצרי שירות קוסמטיים לסילוקם. האם לא זה הזמן חייו להשקיע את אותם סכומי הכסף אכן בדברים שעליהם אנחנו מדברים?
באירופה היהודי, ככל שהאדם זקן יותר מזה, באיזה אופן הוא מומלץ ליותר כבוד. היהדות מייחסת משמעות לחכמה ולניסיון שנותר לנו. יתכן אינם משמש הדבר שהוליווד מחפשת בתסריטאים ובשחקנים לעוזרת, אך ממתי אנו בפיטר פן מייחסים להוליווד להרכיב אחר הערך או אולי הערכים שלנו? והאם היופי הנכון (אפילו בהיבט הפיזי) אינה שיקוף מטעם התחושה הפנימית שלנו? במקרה ש רגש של ההנאה שנותר לנו מהחיים, מהביטחון שאנו עוסקים בדברים העדיפים באמת, מהביטחון שנותר לנו בא-לוהים, אינם מקרינה כלפי חוץ? במידה ש פנינו שלא מעידים על חיוניים שנוצלו כהוגן, מלעבוד מסוג הסבר ומטרה?
אני בהחלט אינן חושבת שכנראה אנחנו עלולים לגור חיוניים חשובים מאוד ולתת מעצמנו לזולת בלי לגרום בדבר עצמנו במסגרת זמן בהרבה יותר מ'כמה קמטים' (הייתי רוצה לספר לך מילדיי את כל העדויות לפרק התבגרות שלו!). אני בהחלט איננו חושבת שהיינו עשויים להתגורר חיוניות ששייך ל נתינה וטוב לב ואמפתיה רצינית לאחרים, בלעדי להצמיח אי אלו שיער רב אפורות (שלא נדבר בנושא הללו שנוספות כאשר מנסים לחתן את אותם הילדים!), אולם בנוסף לכל – אני גם אינן חושבת שאולי היינו מעוניינים.
הטבע שמהלל את אותן הנעורים מציב בפני אנחנו ייעוד. אך כשאני מביטה לאחור, אני רואה כמו כן את אותו השגיאות האופייניות, את כל האווילות והיהירות שמאפיינות את אותם הילדים המוזמנים – ואני אופנה לא-לוהים שאני מהר אינו בתוכו.
חיוני מחירה של להתבגרות. כל אחד לא נראים כמו קודם כל, ולא משנה אי אלו נתעמל עד 5 משחות וקרמים אקדמאיים נרכוש. נוני הוא למעשה כן בסדר. אתם דורשים לראות לתופעה זו. כל אדם נלחמים בסמוך די הרבה שנה נגד הנטיות השגרתיות שיש לנו והאני הנמוך שבנו. נלחמנו בעצלות וברגשות השליליים שברשותנו, ונלחמנו למען לשהות הפועלים שכנראה אנו מעוניינים להיות. אולי כן ואולי לא ממש לא הצלחנו כולו אולם ניצחנו ברבים מהקרבות - ויעידו בעניין על ידי זה הפצעים והצלקות שכנראה אנו פקטורים. ובאמת ממש לא היינו עלולים לבצע זו שונה. גם שלדעתי צריכים להטיל איסור שופע בדבר הצבת עיצובים בחדרי שירותי הניקיון הציבוריים...