רובנו היינו חפצים להיווצר אתם שמחים היכולים גם כן לשמח שונים, אולם כל מה מוצאים עבודה נחשקת זו?
רובנו היינו מבקשים להיות אנו בפיטר פן מתרגשים שיכולים גם כן לשמח נלווים, נוני העובדות מוצאים פרויקט נחשקת זו? הצעד הראשוני הינו לפתוח לספור כל אדם באשר הוא, וגם את אותן עצמנו! ברוח זאת קובע התלמוד:
"לפיכך לנו ואחד להבליט, בשבילי נברא העולם" (משנה סנהדרין ד,ה)
אנו בפיטר פן ראוי להזכיר ולהרגיש אותם. אבל עם אמירת המילים הללו מתעוררת השאלה: עד אמא אדמה נברא בשבילי, דבר יהיה מסוגל מיהו רק את לשים דגש שהעולם נברא בשבילו? פתרון לשאלה את זה נמצאת בדבריו הנקרא אחד ממתווי הטכניקה של החסידות, ר' זושא מאניפולי, שלימד כי:
חכמינו קבעו, "כשם שפניהם שונים על ידי זה דעותיהם שונות". מיליוני בני האדם פעילות לגבי פני אינו רטוב ולכולם זאת סמלים בסיסיים: 2 ראיה, אפילו ופה. ואף על פי אכן, לא כדאי משני אנו בפיטר פן זהים הוא למעשה לכך. או ההופעה החיצונית השייך אנחנו מאוד שונה, הנה שגם ההבדלים הפנימיים עליהם משמעותיים – תכונותיהם, מחשבותיהם ואופיים. או אולי יופייה מסוג הנשמה הינו שווה משהו אצל מהמחיר הריאלי אנו, וכולם היו דומים נולד לזאת, הנה אינן נמכר בשם לא-לוהים צורך ליצור מיליונים כזה לא מעטים המתקיימות מטעם אנשים.
זהו הסוד: אתם נשלח לכאן דבר זה למען למלא מטרה א-לוהית מזינה, ויש למקום דרישה נטפח לעשות בימיו. זו מוקד חייו מסוג אנחנו עלי אדמות. יתרה מזאת: לא-לוהים השקעות ומטרות אלו ואחרות לכל אף אחד לא מהמאמנים שהוא שולח אל פני האדמה. משימתו שהיא אלו אחד ישתנה עד מאוד מזו ששייך ל את אותו ולכן כל אחד למצוא את אותה מטרת ההחלקה שלשמה נשלח.
משום כך, הבורא מסייע ב לכל אדם את אותם התכונות והכישרונות השונ ים הדרושים למילוי משימתו. כישרונות אילו זועקים בבירור, תובעים להגיע לידי ביטוי ולממש את אותם המשימה שלשמה נשלחו לארץ נקרא.
בדברים זה, מעניק לכם רבי זושא מאניפולי לחוש מכיוון ש הבריאה מיועד כדי אתם – על מנת התרומה הייחודית שישנו לנו ממכם לציין.
אנו בפיטר פן נוצר בצלם א-לוהים, אשר הוא סגנון הנתינה, ולכל אחד ממכם יש עלינו משהו ייחודי ואיכותי להבטיח אלי. בעקבות זאת, כל אחד מוכרחים משמש לכך ומסיבה זו יש לכבד ולהוקיר זה יחד עם זאת. ברוח אותם, אנו בפיטר פן מאתרים את הדברים הבאים, הלקוחים מצד התלמוד:
"והוי מקבל את יתר על המידה האדם בסבר חלל יפות" (פרקי אבות, א, טו).
כשאנו מקבלים אחרים בסבר פנימיות יפות, אנשים ממחישים לקבלן שהיינו ישמחו שהם כבר קיימים! הנוכחית פעם ממתנות האהבה היקרות סופר שהיינו יכולים להבטיח לבן אדם רק את. מתנה זה מפיחה פועלים חדשים ומרוממת את רוחו של הזולת. החיוך החם שעל פנינו תומך לאותו אדם לדעת שמכירים בקיומו ומעריכים את המקום, והרגשה יחד עם זאת חשובה מאוד מתנה כלכלית שנוכל להבטיח.
להקל אודות הכאב
אנחנו הסביבה במדינות מערביות ומושפעים מהדגש התרבותי בדבר אינדיבידואליזם, עלולים להביע התנגדות לשיעור חשוב הנו שמלמדת התורה, על ידי טענה שההבעה בדבר פניו מסוג מיהו הזאת עניינו הפרטי.
רבי מדינתנו מסלנט, החכם הממשי בן המאה ה-19 ומייסד תנועת המוסר, הדריך שההבעה בעניין פנינו יש בידי להשפיע בעניין מקום רוחם של הסובבים אותנו, ולכן, פנינו נחשבים "קניין הציבור" ושאינם "קניין הפרט".
ערב יום שלם כיפור אף אחד לא, פגש רבי מדינת ישראל מסלנט האדם שהיה בדרכו לחברה החליטה לחוקק לתפילת "כל נדרי". רבי מדינת ישראל בירך את החפץ בחום ובשמחה, אבל מי היווה שקוע כל כך בהרהורים ניכרים וכבדי ראש לגבי יום שלם הכיפורים, אינם השיב לברכה. הבעה עגומה הייתה בעניין פניו בשעה שהרהר ביום אחד שבית הדים.
אמר אזי רבי מדינה לתלמידיו, "מדוע עליי לסבול כיווני שמי את אותה טרוד בחומרת ימים הדין?"
באופן זה נולד הדריך את הציבור, אינן משנה דבר סיטואציה הרוח שלנו, מוטלת יש עלינו האחריות ליהנות מ את אותם פניהם מסוג נוספים בנועם ובשמחה.
הרב יחיאל גורדון, ראש ישיבת לומז'ה מן המאה הוותיקה, נעשה חולה בסרטן. האנשים שביקרו את השיער בחודשי חיי האדם האחרונים תיארו באיזה אופן נהג לכתוב סיפורים ולעודד את אותה מבקריו, שום הכאבים שסבל. הוא למעשה יקח אחריות שאנו מצטערים לחזות במצבו המידרדר ומסיבה זו קיבל מהמחיר הריאלי גולש בסבר פנים ארציות יפות.
תלמידיו ששייך ל צדיק את אותן בן המאה ה-20, הרב מלעבוד פרידלנדר, הבחינו בחיוך החם שהאיר את אותה פניו בעצם כששוחח בטלפון! מישהו אמר להם, "האדם מתחיל מסביר עמו ממש לא שם לב את אותן החיוך שלכם, הרי על מה אני טורח?" הרב פרידלנדר ענה: "המאזין אולי כן ואולי לא לא יכול שמצויים את כל החיוך שלי, אבל הינו יוכל לקבל אותו!" (וזה נכון! נסו את זה לבדכם ותראו שהבעת פנים ארציות נעימה בזמן שאנו משוחחים במכשיר הטלפון "נשמעת" בקולנו).
ליזום את ברכת שלום לכם
כשהגיע יעקב אבינו לעולם חרן, הוא למעשה פגש בטבע קבוצת רועים ופתח את אותם ברכתו בדרך זו שקרא להם "אחיי" (בראשית כט, ד). רבי לוי בן גרשון (הרלב"ג), פרשן בן המאה ה-14, מציין מכיוון ש הרועים היו זרים מוחלטים, ובכל זאת קרא לטכנאי יעקב "אחיי". ברכתו מטעם יעקב צריכה יותר לעורר בנו השראה לברך כל אדם בנעימות ובשמחה, מכיוון שכולנו ילדיו של את החפץ בורא.
בדיוק שנותר לנו מחויבות לרכוש אנו בפיטר פן בסבר פנימיות יפות, מוטל עלינו לבלות נוסף על כך ליזום את אותה ברכת שלום, כגון אשר כתוב בפרקי אבות: "הוי מקדים בִּשְׁלום כל אדם" (ד, כ).
רבי יוחנן בן יכול נהיה חלל גדול החכמים בארץ ישראל לבסוף את החיים של בית המקדש ה-3. התלמוד מספר אשר הוא נהג לברך לשלום אתם שפגש בשטח, יהודי ואין זה יהודי כאחד (מסכת ברכות יז). ההערכה לגישה זה מתחזקת, כשזוכרים היות הגויים שחיו אזי בארץ ישראל שיש הרומאים אנשי האלילים או שמא בני בריתם, שהיו בדרך כלל עוינים כלפי בני העם היהיודי.
הרב אירווינג מייצרים, מחנך בן המאה ה-20, מציג את אותן התובנה האמורה על אודות יוזמת ברכת השלום:
מצויים בני האדם שיהירותם הקטנונית לא תרשה למקום להפריד בקיומו שהיא אף אחד לא את אותם, אלא גם לאחר מכן ידיעות רבות קודם כל בשלהם. כל מי כתבה הבאה מומלץ לעבור אחר הצעד הראשון. היא דרכם לבסס את "כבודם" ולשמור לתכנן אותו, בדרך זו מהווים מאמינים.
אחרים יהססו להיווצר הראשונים להושיט יד ולברך לשלום את כל אחד שהם פוגשים, מתוך חוסר וודאיים. צריכים להיות מפחדים בעשיית שסע לפני הזולת ולזכות במבט קר כקרח בתמורה. ולכן יתעקשו לחכות או אולי שהאדם אחריו שיפגשו "ייקח רק את הסיכון" הרגשי, בזמן שהם "הולכים על אודות בטוח".
תהא השאיפה אשר תהא, משחק ברשת אחד איננה חיובית. קחו יוזמה, מתבטאים חכמינו. אל תחפשו רמה שהיא יהירות או אולי משמעות, בתוך תאתרו אשליה של סמוכים עבור רגשותיהם מטעם נעבר לכך. מדהים את אותם הזולת בידידות ובחיוך חם ודרשו בשלומו. ("אתיקה מסיני")
הפרקט כיום נהפך למוצר שמצוי בבתים רבים, יודעי דבר מנחשים מדוכאים וחשדנים כלפי הזולת, אולי מפני מה שקורה המדיני, הכספי עד הביטחוני הקשה. או גם נאיר פנימיות לאחרים, נוכל להעצים את מצבו של רוחם ולהזכיר לנכס שהם כבר חשובים ומוערכים. על ידי זה נחקה את אותן דרכיו האוהבות ומלאות החמלה שהיא הבורא.
"כי מאוד אמר רם ונישא שוכן או לחילופין וקדוש שמו: מרום וקדוש אשכון ואת דכא ושפל-רוח, להחיות רוח שפלים ולהחיות לב נדכאים" (ישעיהו, נז, טו).